אולי כבר קשה לזכור אבל רק לפני מעט יותר משני עשורים התווית ‘תוצרת סין’ נתפסה אקזוטית משהו.
היום זהו כבר אינו המצב!
בהווה קיימים מעט מאד מוצרים על המדפים שלא יוצרו בסין באופן זה או אחר.
מרבית המחשבים הנמכרים בכל רחבי העולם, אם לא כולם, יוצרו, סביר מאד להניח, באחד ממאות מפעלי ההיי-טק הממוקמים בכל רחבי סין על ידי חברה או בעיר, שקרוב לוודאי מעולם לא שמעתם עליה.
בפחות משלושה עשורים, המקרה האבוד הקומוניסטי שהיה בעבר ידוע בעולם בכינויו “סין האדומה” הפך למרכז גלובליזציה ראוי לתהילה.
ב- 1980, כשהחלה סין להיפתח כלכלית לעולם שמחוצה לה, גדל היצוא הסיני בממוצע
ב- 5.7% בשנה ואילו כבר ב- 1990, כבר הגיע ל- 12.4% ובשנות האלפיים טיפס ונסק לרמה מרשימה של 27% ויותר, ואפילו בימים אלו של מיתון, על אף שהיצוא הסיני הואט בצורה משמעותית, הוא עדיין במגמה של צמיחה, מתונה אמנם, אך בהחלט לא גרעונית.
הפריצה הגדולה הזו של יצוא מוצרים תוצרת סין (שבתקופות השיא שלה הגיעה לשיעורי צמיחה גדולים פי שבעה משיעורי הצמיחה שנמדדו בשאר העולם) הביאה לשינוי בצורת הצריכה בעולם כולו.
ממרכזי הקניות הגדולים בפרברי ארה”ב ואירופה ועד לבזארים של במדינות אפריקה המתפתחות, מוצרים שפעם נחשבו מותרות ומחוץ להישג ידם של צרכנים רבים הפכו למוצרי יום-יום מתאימים גם לכיסם של צרכנים בעלי הכנסה נמוכה.
וכל זאת תודות לסין היצרנית.
מחשבים, מוצרי חשמל, טקסטיל , ביגוד והנעלה, רכבים ומה לא… הכל הפך זול יותר ונגיש יותר להמונים אך בשלב מאוחר יותר החלו להראות גם סממנים של “עייפות החומר”.
בטיחות מוצרים
עם זאת, במהלך בשנים בהן גדלו אחוזי הייצוא הסינים למימדים מרשימים, סדרה של אזהרות בטיחות והחזרות של סחורה סינית העלו חששות בנוגע למוצרים תוצרת סין דוגמת משחות שיניים ומזון מעובד ועד לצעצועים לילדים. ולפתע נראה שהתווית הידועה ‘תוצרת סין’ כבר אינה מציאה גדולה ואולי אפילו טומנת בחובה סיכון בטיחותי מסכן חיים…
פוליטיקאים מערביים וברי סמכא רבים אחרים מתחום המדיה ראו בכך הזדמנות מצוינת לנגח את סין ותוצרתה והאשימו יצרנים סינים בעיגול פינות למען בצע כסף. מן הסתם במקרים מסוימים היה בכך גם שמץ של אמת. מקרים כאלה לא יסולחו כמובן וממשלת סין קיבלה על עצמה את האחריות במרביתם והבטיחה לנקוט פעולות מנע, לשפר את מנגנוני בקרת האיכות ובכלל לעשות סדר בשוק היצרני הסיני.
מנגד, יצרנים סינים רבים באו בתלונות על הלחץ הרב שמפעילים עליהם לקוחותיהם יבואני הענק בתחום יבוא מסין – לא רק לשמור על מחירים זולים, אלא גם להוזיל אותם תכופות יותר ויותר ואם זה לא מספיק, גם הפועלים לוחצים להעלאות במשכורות כך שהיצרנים מוצאים עצמם למעשה במצב של “מלכוד 22”.
באותו זמן ממשלות המערב ממשיכות ללחוץ על סין לאכוף חוקי בטיחות מוצר המקובלים בעולם המערבי.
רבים מהם מתעלמים בנוחיות מהעובדה שבמשך שנים סייעו לממן קיצוצים במיסים מבית באמצעות הקפאה או קיצוץ המימון לסוכנויות ביקורת מוצרי יבוא מטעמם וכתוצאה מכך פגעו באותה אכיפת בטיחות שהם דורשים מסין להקפיד עליה.
שאלה של אמון
זהו, אולי, מקרה של “לאחוז בחבל משני קצותיו”.
העולם דורש סחורה זולה, אך אינו מוכן לכסות את העלויות הדרושות לייצור בטיחותי, או עבור מערכות בקרה שיבטיחו שסטנדרטים בטיחותיים יישמרו.
הנסיבות האלו הביאו את סין לנקוט בגישה חדשה- ייצור של מוצרים יקרים יותר ומתוחכמים יותר בכדי לשמור על שולי רווח גבוהים יותר אך על מנת לעשות זאת בהצלחה היצרן הסיני זקוק לאמונו של הציבור במוצרים תוצרת סין.
בסופו של עניין, אמון במוצר תלוי לא רק במחיר זול, אלא גם על מהימנותו של המוצר ועל בטיחותו ולבטיחות כפי שאנו כבר יודעים יש מחיר.
על כן, בקשה מקהילת היבואנים, אל תנהגו ביצרן הסיני כבאותו סוס מסכן שנדרש לעבוד על פחות ופחות מזון עד שהתפגר ומת… סין היצרנית אמנם לא עומדת לחלוף מן העולם בעתיד הנראה לעין אך לחץ לסחורה זולה בכל מחיר עולה בסופו של דבר מאד ביוקר.
לסין יש את היכולת לספק סחורה טובה, איכותית ובטיחותית אם נאפשר לה לעשות זאת וכך כל הצדדים יוצאים ברווח.
מבוסס על כתבתו של ג’ו האוולי (Joe Havely), ,2009 שפורסמה ברשת Al Jazeera